<h1>שו"ת הרשב"א מיוחסות סימן קנ"ב</h1>
<h2>דף לח.</h2>
וגוי שאפה הפת לעצמו בשבת או שבשל ביצים או דגים לעצמו שאמרת, דלפי מה שאמרתי דאמירה לגוי קלה (וכי) [להכי] גזרינן ואסרינן לערב בכדי שיעשו, גם אלו אסורים לישראל בשבת גזירה שמא יאמר לו. [ו]מה שהתירו מקצת רבני צרפת דגים מלוחים קטנים שבשלה השפחה לעצמה, ואמרו שהרב אכל מהם שעשאום כנר וכבש [שבת קכ"ב ע"א]. משום שבכל אלו יש טורח גדול, (שהנר פעמים שצריך להוציאו מן הרעפים, ופעמים שצריך להדליק האש שממנו מדליק את הנר) [שהנה פעמים שצריך להדליק האש שממנו מדליק את הנר ופעמים שצריך להוציאו מן הרעפים], ואף באלו יזכר הישראל וימנע מלומר לו, אבל בהבאת פירות ובתלישתן שהיא מלאכה לשעתה אסרו. ויש אוסרים אף באלו ובכל שנעשה בו מלאכה דאורייתא על ידי הגוי אם (אי) אפשר לגזור בו משום שמא ירבה בשבילו, מה שאין כן בנר וכבש דנר לאחד ונר למאה כבש לאחד כבש למאה. ודברים אלו עתיקים יארך בענין לפי הראיות והחקירה בהן ואתה תבור אוכל מתוך הפסולת. ומכל מקום ביצים ודגים שבשלן גוי ואפילו בשל בחול, אסורים משום בשולי גוים, אלא אם כן דגים קטנים מלוחים. וכל שכן גוי או גויה עבד ושפחה של ישראל, אם בשלו בשר או דברים שאין נאכלים כשהן חיים ושראויין לעלות על שלחן מלכים שאסורים לישראל משום בישולי גוים, (דאפשר) [דאפילו] בעבדו ושפחתו אסרו לפי דעתי, וכבר כתבתי זה בראיות בסוף בית מועד בס"ד.
<h2>דף עד:</h2>
שאלה בפירוש נעוה ארתחו, שפירש רבינו חננאל ז"ל בנעוה של חרס להרתיח מתחתיו, והלא מדרך טבע האש ליבש וכשמרתיחו כל שכן שייבשנו ולא יצא מתוכו. תשובה [תחילה] אני אומר [שאם] מדרך טבע זה אתה בא, יורה שבשלו בה יין נסך אין לה היתר לעולם. דאילו בהגעלה כבר (דנין) [דנת] שאין מועיל אלא אדרבה מייבש. [ו]כן לוקח קומקמסין מן הגוי ששנינו [ע"ה ע"ב] מגעילן, ניחוש שמא בשלו יין נסך בהן שכן דרכן. ועוד דאם כן קנקנים שאמרו [ל"ג ע"ב] החזירן לכבשן כדי שיתרפה זפתן מותרין, נאמר שהאש מייבשו ומרתיחו. ואף אם תאמר שכל שהאור מהלך תחתיו ואין בתוכו משקין האש שורפו, מכל מקום קומקמין קשיא. או שהיה להם לשנות דין אחר ולימא את שדרכן לבשל בהם [יין] מלבנן, כדרך שאמר [ע"ה ע"ב] בשפודין ואסכלאות. אלא אפילו לפי טבע זה שאמרת, כל (שמגעילן) [שממלאן] במים לחות המים מעמיד בלע היין שלא יתייבש. ואין דומה לכלי חרס שאמרת שאין לחות המים (מתירין) [מתיכין] אותו, דהתם לאחר שנתבשל שוב אין לחות המים (מתירו) [מתיכו], אבל אילו באת למלאות כלי אדמה מים ואחר כך תתן אותו בכבשונות לעולם לא יתייבש כי לחות המים מעמידו מלהתייבש. וכן הדין וכן הטעם בבלע היין שבדופני הכלי, וכל שכן לפי שאינו אלא דבר מועט ונפלט קודם שיבא לידי קפוי. ובערוי מים חמים ואפילו מכלי ראשון אי אפשר, (דנעור) [דנעוה] כלי ראשון הוא וצריך להכשירו בכלי ראשון דערוי דכלי (לאו) ראשון [לאו] ככלי ראשון.
